מי יושב איתי ליד השולחן: השושלת המשפחתית והחיים שלי עכשיו
דמיינו שולחן חג גדול. סביבו יושבים הורים, סבים, סבתות. ומאחוריהם עוד דורות, שאולי לא הכרנו, שאולי לא דיברו עליהם. כל אחד מהם הביא משהו לשולחן הזה: אהבה, אומץ, שתיקה, פחד, געגוע למקום שהשאירו מאחור.
רובנו גדלים בתוך סיפור שהתחיל הרבה לפנינו, ואנחנו לא תמיד יודעים כמה ממנו עדיין חי בנו. אולי בדרך שבה אנחנו מתמודדים עם כסף. אולי בפחד להצליח יותר מהורינו, או בנאמנות שקטה לכאב של מישהו שלא הכרנו.
בקונסטלציה משפחתית מסתכלים על האדם כחלק מהמערכת שממנה בא. השאלה אינה "מי אשם", אלא: מי שייך לכאן, ומי אולי לא קיבל מקום? לפי גישת הקונסטלציה, כשמישהו מקבל מקום, דברים במערכת כולה יכולים להירגע. ולפי הגישה, כשמשהו נרגע שם, הוא יכול להירגע גם בנו.
מה יכול להשתנות?
יש מי שמגלה שרגש שנשא שנים אינו בהכרח שלו. יש מי שמרגיש שייכות חדשה, או נכונות ראשונה להניח משהו כבד. את המשמעות כל אחד קובע לעצמו.
תרגיל קצר: מקום ליד השולחן
- שבו בשקט, וקחו שלוש נשימות עמוקות.
- דמיינו שולחן ארוך. הושיבו עליו את הוריכם, ומאחוריהם את הוריהם.
- שימו לב: מי יושב בנוחות, ומי נראה רחוק? האם יש מישהו שחסר?
- אם יש כסא ריק, תנו לו שם, אפילו רק "מי שלא הכרתי".
- אמרו בלב: "יש לכם מקום. לקחת את החיים, ואת חלקי לעשות בכבוד."
- קחו נשימה, ופקחו עיניים.
אם התרגיל הזה נגע במשהו שרוצים להעמיק בו, מפגש קונסטלציה נמשך עד שעתיים, בזום או פנים אל פנים באלגרב.